את היום הזה אני לא אשכח, כמו רוב ימי שישי, הבוקר מוקדש לנו, הילד במסגרת, ואנחנו קצת ביחד קצת לחוד, קצת מדברים – קצת שותקים והיום הזה לא התחיל שונה.

כבר הרבה זמן רונה מסתובבת עם התחושה הזאת, מועקה, מעיין קול פנימי שדופק לה על הכתף כל כמה דק' ומזכיר לה שהיא… לא חיה, אז הימים עוברים והיא מנסה להתעלם, לשים אטמי אוזניים, מזכירה לעצמה שזה לא אמיתי וזה רק קול אבל פעם ב. הוא מנצח, כנראה הוא יודע מתי לבחור את הקרבות שלו וכשזה קורה, מתחילה מהפכה.

הפעם בניגוד לפעמים קודמות, זה היה באוויר, כבר שנתיים שיש שקט למראית עין, הכל שקט בגזרה, קמים בבוקר, לוקחים הפסקה מהרצונות ל 9 שעות וחוזרים לחיים, ככה נראה העולם מהצד שלה. אז הפעם הייתי מוכן, שלפתי מהמותן שיאללה, אנחנו אוהבים פוקר, לא? אני דוחף אול אין, "בואי ניקח הלוואה", "צאי לדרך", "נראה אותך". היא בלי לחשוב פעמים, משוווה, "יאללה, בטוח אבל?".

עכשיו המשחק מתחיל!

בדרך כלל כמו בכל סיפור טוב, מתחילים מההקדמה, אבל הפעם בחרתי אחרת, הבלוג / העמוד הזה יתאר את המסע, אבל הפעם מהצד שלי ,של הצופה, באותו יום שישי לפני כחודשיים הכל התחיל, ומאז כל יום הוא מסע כל יום הוא למידה, עלי, עליה, על החיים, מה זה אומר לקבל את ההזדמנות שחלמת עליה כל כך הרבה, האם היא תתפוס אותה?

אנחנו רק מתחילים.